ואוו... איזו שנה זו הייתה, כמה עברנו... אני משוכנעת שלכולנו כולל כולנו הייתה שנה אחרת, שונה. לסכם את השנה הזאת זה באמת מאתגר ודווקא בא לי להתסכל על הטוב שהיה בה והיו בה דברים שהפיצו אור ,והחשכה כבר לא הייתה מוחלטת. כשהמרוץ נעצר. באמע מרץ, מתישהו בתפר שבין החורף לאביב החיים שלנו נעצרו או אם נגדיר את זה במדויק יותר החיים המשיכו – אבל אחרת. בדיוק בזמן של לצאת החוצה, לנשום, לראות פריחה, חג החרות וכאלה דווקא אז הסתגרנו, התכנסנו פנימה וכל העשיה המרובה, המשימות, המטלות הכל נעצ

"אי שם עמוק בתוך תוכנו, טמונים קולות וזכרונות. מראות רבים שכבר שכחנו, ספרי פלאים ומנגינות…" אנחנו כולנו בנוים מזכרונות. אירועים ודברים שקורים לנו. הם נאספים אל מגירות הזיכרון שלנו, ותופסים את מקומם בחדרי הלב. יש בתוך כל הזכרונות שלנו כאלה שהם חזקים כל כך, ומוחשיים כל כך שהם מלווים אותנו יום יום לאן שנלך. לאסוף זכרונות זו לא קלישאה אני באמת מאמינה בכל ליבי שהזכרונות שלנו, הם מה שעושה אותנו מי שאנחנו. אני יכולה להעיד על עצמי איך אהבתי כילדה לפשפש במגירות, לראות תמונות, לשאול ש

"דברים קורים תמיד בזמן נכון, באים הולכים בין ההמון… כמה רעשים הופכים כבר למקצב, משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו…" הרבה זמן לא הייתי כאן, נעדרתי מהסצנה כמו שאומרים. התכנסתי פנימה ממש לפי דרישות הפורמט, כולנו עשינו את זה בצורה כזו או אחרת. לפני שמונה חודשיים החיים שלנו, כפי שהכרנו אותם נעצרו, מישהו שם לחץ על HOLD ונתן לכולנו את הזמן הזה של לעצור, להסתכל לצדדים ובעיקר בעיקר להסתכל על עצמנו פנימה, אני יודעת שבזמן הזה נולדו הרבה תובנות, הרבה החלטות שנוגעות בעיקר בעיקר כל אחד לעצמו, ומד