בסוף אני כמעט מתה... מרגישה שאין לי מאיפה להביא עוד נשימה אחת, אפילו קטנה, מרגישה שהפעם לא נראה לי שאני העמוד בזה. אין לי אוויר בשיט... חם... מתי שאני לא מתחילה חם, אפילו בשש בבוקר כשנדמה שיש איזה ענן שמסתיר את השמש ואולי נזכה לאיזה מעונן חלקית - אז זהו שלא, חם!! הרגלים... יש בהם נקודות שלא ידעתי שהם קיימות, אני מרגישה כל עצם הכי קטנה, כל גיד, כל דריכה ואז יש את הרגע הזה, השניה הזאת שהגרמיין רועד לי על היד, מסמן שהגעתי ליעד אפשר לעצור והרגע הזה הוא רגע מכונן - באמת באמת שהוא

כן, זה שהיינו שומעות לפני השינה. על הסנדלר העני ואשתו ועל הגמדים שהיו מגיעים בלילה ותופרים עבורם את כל זוגות הנעלים. כמה אנחנו זקוקות לפעמים לגמדים כאלו, שיעשו עבורנו את מה שאנחנו לא מספיקות, את מה שאנחנו דוחקות הצידה פעם אחר פעם, לתחתית הרשימה. ולא בגלל שזה לא חשוב, ולפעמים אלה הדברים החשובים ביותר, אנחנו פשוט תמיד מוצאות את התירוץ למה לא לעשות… וחולמות על הגמדים הקטנים שיבואו בלילה, ובבוקר כשנקום הכל יהיה מונח לפנינו מוכן ומזומן. אח. איפה יש גמדים כאלה... אולי רק באגדות של