ערק לימונים 2025 - פרק רביעי

שנה שלא הייתי כאן. מרגיש כמו פעם ראשונה.

הגעתי ממש מוקדם – הגענו התכוונתי,

אני, אלון ויואבי, ובתיק שלי בקבוק ערק, קופסת קטנה עם פלחי לימון ושלוש כוסות

דוחפת את העגלה על האבנים בשביל,

יואב ישן

חיוך מתוק פרוש על הפנים הקטנות שלו

הרוח מלטפת אותן

הכל ירוק, מסודר, פורח

איזה מקום הזוי

יש בו חיים ויופי לצד כל כך הרבה מוות.

מהכניסה לחלקה ירון קולט אותי

שנה לא באתי וחשבתי שהוא כועס

אבל מהחיוך שלו אני מבינה שממש לא.

הוא יודע שהייתי בהריון,

הוא ממש עמד לידי בברית של יואב

וגם אמר לי בשקט באוזן שאני לא העיז לקרוא לו על שמו, למרות שרציתי.

אחותי מה נהיה ממך, בואי הנה,

והוא אוסף אותי אליו כאילו הייתי אותה נערה מתבגרת

שחיכתה לו בימי שישי כשהוא היה חוזר מהצבא,

נהיית אמא אה? קיבלת אחריות?

נהייתם שניכם הורים, מה נסגר?

איך הזמן עף ורק אני תקוע כאן.

ואז הוא שיחרר את החיבוק

תני לי לראות אותו רגע

והציץ לתוך העגלה

וראיתי איך משתנה לו ההבעה

וראיתי את הדמעות

איך אני מפסיד את כל הטוב הזה....?

איך הייתי רוצה להיות דוד שלו

לשחק איתו כדורגל,

לראות אותו גדל,

ללמד אותו דבר או שנים על בנות.

את הבכי כבר לא יכולתי לעצור,

לא רק אתה מפסיד,

כולנו הפסדנו

12 שנים אנחנו מפסידים – כל יום

אותך – מתבגר, בונה חיים מתחתן, הופך לאבא,

היה חופשי מתאים לך להיות אבא....

הוא ניגש אלי, חיבק,

בואי שימי ראש בשקע,

לרגע שוב הייתי האחות הקטנה של ירון

יאללה תפסיקי לבכות, זה לא יעזור

יותר טוב תמזגי איזה משהו לכוסות לפני שכולם מגיעים ומתחיל הבלאגן.

אז הוצאתי שלוש כוסות ומזגתי, וזרקתי פלח לימון בכל אחת

וליואבי שמתי קצת על המוצץ – שיתרגל.

ובקצה החלקה כבר שומעים את כולם

אמא , אבא וגיא ויעל

החברים

המפה המשובצת, הסל

ועוגת שוקולד עם סוכריות

וכל שנה אמא חושבת השנה לא יבואו

והנה - אף אחד לא מפספס.

ויש רעש ויש המולה,

וכולם שותים ואוכלים

וירון עובר בין כולם

נותן לכל אחד את תשומת הלב שלו

והוא צוחק ושמח

נראה לי שזה היום שהוא הכי מחכה לו.

רק כשהוא ניגש להורים המבט שלו משתנה

הוא שם לאמא יד על הכתף,

ורואים שהיא מרכינה את הראש לכיוון היד

ושברי הלב שלה זולגים החוצה דרך העיניים,

הלב המתפורר שלה.

ואבא שמנסה להיות חזק

אבל החיבוק של ירון שובר גם אותו

וירון מנסה לנחם אותו

ולרגע יש שקט כזה באוויר – שקט מעיק

וירון פתאום צועק שמה נהיינו כאלה כבדים...

ובא לי להגיד לו שכבר 12 שנה כבד לנו בנשמה

ולא..... הזמן לא עושה את שלו – הוא לא עושה כלום

הוא רק מגדיל את הגעגוע ומעמיק את העצב.

ואז הוא שוב מתיישב לידי,

ואומר לי תראי איך כולם התקדמו ורק אני תקוע

ואני צוחקת עליו ואומרת שהחברים שלו כבר מגדלים כרס וקצת מלבינים

והוא נשאר יפה הבלורית והתואר,

ושיירגע כי כולנו תקועים,

ביום ההוא שבו דפקנו לנו על הדלת.

יואבי התעורר וירון ניגש ללטף לו את הלחי

הוא חייך,

הנה עוד מישהו שיגדל על התמונות והספורים

ואני שוב נשברת

וכבר לא מצליחה לראות כלום מבעד למסך הדמעות

ורק בא לי לצרוח כמה שזה לא פייר

וירון שוב ניגש ומחבק אותי

ומבקש שארגע לרגע

הוא רק הולך להיפרד מכולם

כי כבר ערב

ותכף צפירה.

הגענו להורים הביתה

על המזנון

המגש, התמונה והנר

הסל בפינה – אמא לא תיגע בו עד אחרי יום הזיכרון

ובמטבח אנחנו – אני, אלון, יואבי ישן על הידיים, וירון.

תשמרי על ההורים שלנו, הוא מבקש ממני

אני רואה את הכאב דרך העיינים שלהם

את מביאה להם הרבה שמחה

תמשיכי

וגם גיא שיתחתן עם יעל ותעשו מלא ילדים, זה ממלא את הלב.

ובא לי להגיד לו שזה לא משנה מה נעשה.

את החור שהוא השאיר אי אפשר להשלים

לא משנה כמה ילדים נעשה

ואני מנסה לשמור על כולם

וקצת מחפשת מי ישמור עלי.

אלון לקח את יואב ונשארתי שוב לבד עם ירון -

מילאנו שוב כוסות

הוא שוב התיישב ליידי

לחיים אחותי, את חזקה, את מלכה

אני רואה אותך כל הזמן תאמיני לי

ואני מת לחזור – אבל את יודעת זה לא בשליטה שלי.

אני לא יכולה יותר אמרתי לו זה בלתי נסבל

לעבור כל כך הרבה

בלעדייך.

אני כאן הוא אמר לי תמיד,

מלווה אותך, לא עוזב

עם הרבה אהבה

וכוסות של ערק לימונים

********************************

ירון הוא פרי דמיוני,

אבל אני בטוחה שיש הרבה פגישות כאלה,

של אחים והורים עם הבנים שנפלו,

של משפחות שגדלו והתרחבו,

שלמדו לשמוח לצד השכול,

הסיפור הזה הוא לזכרם.