"מכל רגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו...." ואוו, כמה רגעים יש לנו בזמן שלנו, כמעט אין סוף. ואני כמו אני מסדרת אותם במגירות הזיכרון שלי, ויש ימים כמו היום הזה שבהם אני פותחת את המגירות ושולפת אותם לא בסדר שלהם, כי לפעמים הכי כיף זה פשוט לשלוף, להיזכר בהם. כמו הרגע הזה בנובמבר 1999, ממש לפני סוף האלף הקודם (זה מסגיר קצת את הגיל לא?) שאמרת שזה לא קורה והלב שלי אמר שזה עדין לא הסוף... וארבע שנים אחרי זה בספבטמר 2003 ישבו שנינו נרגשים וביד מקל עם שני פסים. והנה הרגע הזה שהוא ממש ממש

"את רואה את השרשרת הזאת? קניתי אותה לעצמי השנה ביום הנישואים שלנו, ככה אני חוגגת כל מיני רגעים קטנים..." בשביל המוביל לביתה עציצי חרס מלאים בפרחי קיץ צבעונים, על המפרסת הקדמית כסא נדנדה, שמרמז על מה שפעם היה כאן, את הדלת היא פתחה לי כשעל פניה חיוך רחב ובלב תקווה גדולה שאוכל לעזור לה. כמה ימים קודם שוחחנו, בקול חצי מתנצל היא סיפרה לי שהסבירו לה כל כך הרבה פעמים איך לעשות אבל קשה לה והיא לא מצליחה. "אני לא טכנולוגית, זה לא בישבילי אני כבר לא צעירה..." ואני עודדתי אותה ואמרתי