זו לא קלישאה לאסוף זכרונות
"אי שם עמוק בתוך תוכנו, טמונים קולות וזכרונות. מראות רבים שכבר שכחנו, ספרי פלאים ומנגינות…"
אנחנו כולנו בנוים מזכרונות. אירועים ודברים שקורים לנו. הם נאספים אל מגירות הזיכרון שלנו, ותופסים את מקומם בחדרי הלב. יש בתוך כל הזכרונות שלנו כאלה שהם חזקים כל כך, ומוחשיים כל כך שהם מלווים אותנו יום יום לאן שנלך.
לאסוף זכרונות זו לא קלישאה
אני באמת מאמינה בכל ליבי שהזכרונות שלנו, הם מה שעושה אותנו מי שאנחנו. אני יכולה להעיד על עצמי איך אהבתי כילדה לפשפש במגירות, לראות תמונות, לשאול שאלות. היום אני מבינה שהשאלות הללו בנו אותי. נותר לי בראש הסיפור שמלווה את המשפחה שלי, ואני, תפקידי הוא להעביר את הסיפור הזה לדורות הבאים אחרי - זו לא קלישאה.
אז נכון שהזכרונות שלנו כל הזמן איתנו, אז מה הכוונה בלאסוף? הזכרונות של כולנו בנוים מרגעים שמן הסתם הנצחנו בעדשת המצלמה. הזיכרון נחרט בראש, התמונה לעומת זאת נשמרה באיזה מגירה או ארגז במעלה הארון. ואני אומרת בואו נאסוף אותם, נוציא אותם החוצה, נערוך מהם אלבומים, ניתן להם חיים. כשנדפדף באלבומים האלה, הזכרונות ישובו ויעלו, התמונות יחזירו אותם לחיים ואנחנו נוכל ממש להרגיש כאילו אנחנו חווים אותם שוב ושוב.
"ולפעמים שריד של ריח, או צליל מוכר, או קצה מילה, משיב אליך גן פורח מחזיר אל קו ההתחלה…"
דפדוף באלבומים הוא כמו מסז' לנפש וכמו במסז' יש נקודות שכאשר לוחצים עליהן מרגישים כאב חד. התמונות שלנו מזכירות לנו כל כך הרבה והן אכן מסע, אל קו ההתחלה… אני ממש יכולה להרגיש איך התמונות נותנות לי להרגיש ולחוות שוב את אותם רגעים, לשמוע את הקולות של אלה שאני כל כך מתגעגעת אליהם, להריח את הריחות, לחוש את החוויה במלוא עוצמתה. אני זוכרת את סבא שלי מספר לי על המאכלים שהכינה אמא, לא מתמונה רק מהזיכרון ואני הכנתי אותו, את המרק רק מתוך הסיפור. כשהגשתי לו את המרק הוא בכה, הריח החזיר אותו אל המטבח בבית אמא. הזיכרון שנח לו בראש כל כך הרבה שנים הפך לרגע להיות מוחשי כל כך.
חנוכה הוא אסופת הזכרונות הגדולה שלי.
חנוכה הוא אחד החגים האהובים עלי, הוא מייצר כל כך הרבה רגעים טובים, יפים ושמחים,
הוא מייצר זכרונות שנחרטים, יש סביבו מסורות, מנהגים ומאכלים שעבורי הם חלק מהבסיס של מי ומה שאני.
הביחד הזה, שמונה ימים, כל פעם במקום אחר יצר אצלי לאורך השנים חוויות רבות כל כך שמלוות אותי.
בשנים האחרונות חנוכה הוא חג של עצב ושמחה עבורי. השבוע שמתחיל בכ' בכסלו ומסתיים בכח' הוא שבוע שבו הלכו לעולמם סבי וסבתי, והרבה מאוד מזכרונות החנוכה שלי שזורים בהם.
החיבור שלי אליהם היה מיוחד מאד הם חלק בלתי נפרד מהחוויות של החג הזה. הדלקות הנרות במרפסת, לביבות (לאַטעקס), דמי חנוכה, המון זכרונות שמחים.
זה סמלי בעיני שנרם כבה דווקא בחג האור. הם נשארו שלובים בו גם בחייהם וגם במותם.
במיוחד בחנוכה, בהדלקות הנרות המשותפות אנחנו ניזכרים בהם, פותחים אלבומים, חוזרים לימים אחרים, רחוקים כשהם עוד היו כאן. הנינים והנינות שלהם היו קטנים כשהם הלכו לעולמם. חלקם זוכרים יותר וחלקם פחות. דפדוף באלבומים והשיח שנוצר ומעלה זכרונות מכניס אותם לתוך הסיפור המשפחתי אותו סיפור משפחתי שאני הץחברץי אליו כילדה, והופך אותם להיות חלק ממשהו גדול יותר. זה נותן תחושת שייכות, זה מחבר למסורות ולמנהגים ומייצר כמובן זיכרנוות חדשים אצל בני הדור הצעיר.
"...הכל נשמר דבר לא גז…"
אנחנו בנוים מהזכרונות שלנו, הם אלו שעושים אותנו לאנשים שאנחנו. הזכרונות שלנו הם אנשים ומקומות, קולות ריחות וטעמים וחשוב מאד לשמור עליהם חשוב להעביר אותם הלאה. אין מתנה טובה מזו.
חג שמח
