דלת לזכרונות
"את רואה את השרשרת הזאת? קניתי אותה לעצמי השנה ביום הנישואים שלנו, ככה אני חוגגת כל מיני רגעים קטנים..."
בשביל המוביל לביתה עציצי חרס מלאים בפרחי קיץ צבעונים, על המפרסת הקדמית כסא נדנדה, שמרמז על מה שפעם היה כאן, את הדלת היא פתחה לי כשעל פניה חיוך רחב ובלב תקווה גדולה שאוכל לעזור לה.
כמה ימים קודם שוחחנו, בקול חצי מתנצל היא סיפרה לי שהסבירו לה כל כך הרבה פעמים איך לעשות אבל קשה לה והיא לא מצליחה. "אני לא טכנולוגית, זה לא בישבילי אני כבר לא צעירה..." ואני עודדתי אותה ואמרתי לה שאין לה מה להתבייש או לדאוג אני כמה מכירה כמה נשים, יותר צעירות ממנה שלא ממש מצליחות.
"הדור שלכם יודע יותר" היא אומרת לי, "אתם עושים את הכל צ'יק צ'ק ככה עם האצבעות, בכלל בלי להתאמץ, בטלפון והופ, זה מצליח לכם..." צחקתי קצת, לא לכולם זה מצליח את יודעת, ובכלל אמרתי לה את מה שהדור שלכם עשה עם הרבה אהבה וערכים ורגש, לא תמיד אפשר לעשות "כמונו" בצ'יק צ'ק בעשר אצבעות.
בחדר קטן התשיבנו שתינו, שהיינו לפני רגע זרות גמורות,
עם חיוך על הפנים, מול מסך מחשב גדול ועליו המוני תיקיות.
"זה הכל אנחנו" היא מסבירה לי, "הנה תיכנסי בבקשה לתיקיה הזאת, את רואה, זאת אני כשהייתי צעירה..."
"וזה הוא, איזה חתיך שהוא היה...."
דלתות של זיכרון נפתחו בפני ואני צללתי איתה אל עולמה, אנחנו כבר לא זרות גמורות.
ובתמונות הביטו בי שניהם, צעירים, אוהבים, אוחזים בידהם ילדים קטנים "הוא היה כזה נשקן את יודעת...? אולי כדאי לי להכין עמוד מלא בתמונות של נשיקות?" ואני ראיתי את עיניה בורקות משמחה ואני בטוחה שגם מגעגוע.
"אולי פשוט אני אתן לך לעשות את זה ודי, נראה לי שזה יצא הכי טוב..." אז ישבנו יחד וסידרנו את הכל, מיספרנו לפי נושאים, חילקנו לשנים, לנושאים, אספנו חלקי פאזל של חיים שלמים, כדי שאני אוכל להרכיב אותם שוב.
ודיברנו, והיא סיפרה עליו ועליה, "היינו כזה זוג אוהבים" והיא סיפרה על נסיעות וטיולים ועל הגרעין והימים בקיבוץ, על הילדים, ועל תה של בין ערבים בגינה, על הזריחות והשקיעות שהם ראו יחד ועל השקיעה שלו, עד שהוא נמוג אל תהומות של שכחה.
בדרך החוצה ליוו אותי שוב עציצי החרס מלאים בפרחי קיץ ולחות מהבילה של תמוז
ובידי אחזתי את זכרונותיהם שהבטחתי לה לאסוף, ולתת להם חיים - שוב.
