הלב האדום של שרה

בקופסא קטנה ומרופטת היה מונח הלב של שרה. היא הניחה אותו שם כדי לשמור עליו מכל משמר, ומהיום ששרולק עזב לא נגעה בו. איך שמים לב בקופסא? אז זה לא היה בדיוק לב אמיתי, זו סיכה אדומה שצורתה מעין לב, אותה קיבלה משרולק באחד הימים.

"אמא" - הוא נכנס הבייתה בשערה רגליו מפוחמות מאדמת היער, תראי מה הבאתי לך. בידיו הקטנות אחז שרולק משהו שנראה היה כמו הכלאה של עלה וענף, וצורתו לב ידיו הקטנות היו מלאות צבע אדום. "גם צבעתי אותו עבורך אמא" מאחור הוצמדה מעין סיכה "את יכולה להצמיד אותו לחולצה שלך – זה חגיגי", זה הלב שלי אמא והכנתי אותו בשבילך "לך תשטוף את עצמך שרולק ואח"כ בוא לאי למטבח אני זקוקה לעזרה. שרה לקחה את סיכת הלב האדומה והניחה אותה בקופסא קטנה ליד מיטתה. זה הלב שלי היא חשבה, הלב ששרולק שלי הביא לי.

"שרולק, אתה מתמהמה, היא קראה לו, צריך להאכיל את החיות..." ושרולק הגיע ונעמד לידה, כבר גבוהה ולא נזקק עוד לדרגש על מנת להגיע אל משטח העבודה. "הנה שרולק, צא והאכל את האווזים שבחצר ואחר כך בוא איתי לשוק..." שרולק אהב מאד את ימי השוק, או היו שעות מתוקות בהם זכה לבלות רק הוא במחיצה של אמו, אחיו היו ב"חיידר" הגדולים כבר עבדו, מה שנתן לו את כל כולה רק לעצמו. בר מזל הוא היה כך לשב לעצמו, קשר מיוחד נרקם בין השנים.

בערב שבת, אחרי הדלקת הנרות ניגשה שרה לחדר וענדה את הסיכה על דש שמלתה. כשישבו כולם מסביב לשולחן לא יכלו שלא להבין בסיכה האדומה אמא מה זה? שאלה חנה, זה? שרולק הכין לי, במתנה זה הלב שלי. הילדים הקטנים צחקו ושרולק הרגיש מעט נבוך, שרה ליטפה את ראשו ואמרה לו – "אתה הכנת לי את ליבך ואני תמיד תמיד אשמור אותו קרוב לליבי."

ביום ראשון הגיעו הגרמנים. העיירה הייתה שקטה, רק כמה משפחות צעדו אל הכנסייה. את רעש מטוסי המסרשמיט, אפשר היה לשמוע כבר כמה ימים קודם, המלחמה פרצה, היה ברור שזה יקרה... הפולנים ברחו מן העיירה, היהודים נשארו בה. העסקים נפתחו, אבל התנועה הייתה חלשה. החיים משתנים. גזרות הטילו על היהודים, ושרה ישבה ותפרה טלאי צהוב לבגדיהם, שרולק התנגד, אני לא הולך עם טלאי, ולא הולך על הכביש וגם אני נוסע ברכבת. שרולק שלי, למה אתה מסתכן.... ? לא הייתה תשובה והיא החזירה עייניה אל החוט והמחט כדי לסיים את המלאכה.

בכל בוקר פתחה שר את הקופסא והביטה בלב של שרולק שהיה מונח בה כמה התגעגעה לחיים שהיו, לימי השוק, לבישולים במטבח, לקול צהלות הילדים, כעת הכל שומם וקודר ועצוב. ועוד מעט חגי תשרי ומה יהיה עלינו? תפילות החגים נערכו בביתם, את בית הכנסת שגבל בחצרם הפכו הגרמנים לאורווה לסוסים. בתפילת נעילה, כשעל ראשה מטפחת לבנה ולדש שמלתה הסיכה הרימה עיניה למרומים "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום..." הבית המה מתפללים וברגע אחד השתרר שקט, שני חיילים גרמנים נכנסו וביקשו מבעל התפילה, רב הקהילה להתלוות אליהם. שרולק התנדב ללכת במקומו, זעקה נפלטה מפיה והיא הושיטה את ידה אל הלב שלה זה שפועם בבית החזה וזה שעל דש שמלתה. שרולק!!, אל דאגה אמא אני כבר חוזר. אחרי שעה קלה שרולק שב, ושרה אימצה אותו אל ליבה זה שפועם בתוך בית החזה וזה שניתן לה בסיכה.

ביום שישי שרה עוד עמדה במטבח והתקינה ארוחת שבת ממעט המצרכים שהיו. קר היה בחוץ, מעטה לבן ודק של שלג כיסה את רחובותיה השוממים של לסק, כבר שלושה חודשים כמעט שהחיים השתנו. המזון ניתן בהקצבה, כמוהו הקמח, מכרים ושכנים נלקחו לעיתים לעבודות כפיה שונות, ובכל זאת משהו בליבה אמר לה שעוד מעט הכל יחלוף, יותר גרוע הרי לא יכול להיות...

באותן שעות היא שמעה את שרולק נכנס ויוצא מן הבית, עוד ראתה כי הוא מסתודד עם אביו בפינת החדר וזה נותן לו סכום כסף קטן. ליבה ניבא לה רעות, היא רצתה לחדרה ופתחה את הקופסא, הלב הקטן והאדום ששרולק נתן לה היה מונח בה, לרגע היה נדמה לה שהוא אפילו זז, כאילו רועד. היא אימצה את הקופסא של ליבה ודמעה. "שמור לי עליו, ביקשה והרימה עיניים, "עליו ועל כולנו..."

התכונה בבית גברה לקראת שבת, כולם צריכים להספיק מן החלון ראתה לפתע שרה עגלון עם הדרושקה שלו עומד ומחכה, שרולק יצא מן החדר, לבוש, על כתפיו צרור קטן הוא ניגש אליה, ,אמא , אני בורח, מסוכן כאן... שימרי על כולם ועל אבא, ועל הלב שלי, שנתתי לך..." בכי בלתי נשלט פרץ ממנה שרוליק אל תלך..." ביקשה "אינני יכול להישאר כאן אמא - מסוכן..." על גרם המדרגות עמדה משפחה שלמה וליוותה את שרולק בעיניים דומעות אביו ניגש אליו, פרש ידיו מעליו ולחש לו "יברכך ה' וישמךך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" עוד מבט חטוף, והנה האו עולה על העגלה שלקחה אותו הרחק מלסק, הרחק מהם.

על דש שמלתה הלב האדום, ששרולק נתן לה, עם ברכיים מפויחות מאדמת היער וידיים צבועות באדום. "מכל משמר אשמור עליו", אמרה לעצמה, על הלב של שרולק שלי. לאחר כמה חודשים שמעה מבתו של האופה שגרה בבאיליסטוק כי שרולק חי, היא הרגישה זאת, שוב היה נדמה לי כי הלב האדום בקופסא זז – כאילו שהוא פועם. בנובמבר 1940 נכנסו לגטו, אוכל כבר היה בקושי, הם היו רזים, עצובים וחלשים כשנכסו לגטו לקחה שרה רק דבר אחד - את הקופסא עם סיכת הלב האדום – הלב של שרולק. שנתיים היו בגטו, ימים ארוכים, מלאי מחשבות, בעיקר על שרולק היכן הוא? האם הוא בין החיים? ובידיה הקופסא...

שרה נחלשה מאד, חלתה מידי פעם, כמוה גם בעלה, הילדים. איך השתנו החיים? מה קרה לנו? והגעגועים לשרולק, הבן יקיר לי... את ליבו נתן לה בסיכת לב אדום, כאילו ידע שתזדקק היא לליבו קרוב אליה...

באוגוסט 1942, החל חיסול הגטו, כבר היו שמועות על מה שקורה, שרה בעלה וילדיהם יחד עם יתר יהודי העיירה כונסו בכנסייה שמחוץ לעיירה, בתה חנה ובנה יהודה "נבחרו, ע"י ביבוב לעבודה כפיה בגטו לודז'. הפרידה הייתה קשה, וכי איך יכולה אם להיפרד מילדיה?? שרה עוד הספיקה לומר לבתה... "חנל'ה, אם תפגשי את שרולק אחרי המלחמה, ספרי לו שנשאתי את ליבו עימי עד יומי האחרון, והוא יהיה איתי בגן עדן עד שניפגש שוב כולנו, אימרי לו שלא ידאג הלב שלו, שאני חשה שהוא פועם לפעמים, נמצא איתי...."

_______________________________________________________________________________________

שרולק – הוא סבי ישראל, שרה – היא אמו, פרטי הסיפור נכונים, מלבד הסיכה, היא נולדה בדמיוני ורוצה לתאר את היחסים הקרובים והאהבה הגדולה שהיו בין סבי לאימו, שאת אובדנה ואובדן בני משפחתו נשא הוא על ליבו כל חייו. הסיפור הזה נכתב לזכרם.