הדרך שלי לחגוג את החיים
בזמן שאחרים מדברים על מה שהם יעשו בעתיד כ'שיהיה זמן', 'יהיה כסף, או 'כשהילדים יהיו גדולים' הפנמתי שהזמן לחגוג וליהנות מסיבוב החיים הקצר על הכדור - הוא עכשיו!
כבר מזמן הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת כי החיים הם ג'אגלינג של תיעדוף. ניערתי מעצמי את הצורך לרצות, או להעדיף על פניי את בנותיי או את בן זוגי. הבנתי שכדי שתהיה לי האנרגיה עבורם - רצוי שאמלא את המצברים שלי ואז הנתינה באה ממקום של עוד והמאגר לא מתכלה. זה נשמע קצת טריקי - מה לתת? איך אפשר לחשוב על עצמי לפני ביתי הקטנה? איזו מן אמא אני? האמת היא שהרעיון פשוט מאוד. שם המשחק הוא, איך לא, איזון. איך אני יכולה לתת מהאנרגיה שלי, להעניק אהבה, לעשות כשהמשאבים שלי מדולדלים? אני ממש לא יכולה לתת. ניסיתי. זה לא באמת עובד. להתנהל ממקום בו אני שחוקה, העיניים שלי טרוטות מעייפות וכל מה שבא לי הוא לצרוח 'די!' – לא עושה טוב למישהו בסביבה שלי או לי.
אמא בהפסקה
כמו כל דבר גם במקרה הזה מדבר בהחלטה להתנהל אחרת. בחרתי להיות בהקשבה, להיות רכה עם עצמי. זה בא לידי ביטוי בדברים הקטנים, לעשות הפסקות קטנות, לאכול ולא מול מחשב, לצפות בפרק בסדרה שבנותיי ואני אוהבות ולתת לכביסה לחכות עוד קצת. הגמדים של שלגיה גם ככה לא יעשו לי טובה ויקפלו אותה בשבילי.
שעון החול שלי רץ כמו אצל כולם, רק שאני כבר לא בתחרות איתו. רתמתי אותו לקצב שלי. אנחנו חיים בשלום יחד. גם בבית וגם בעבודה. הסטרס לא טוב לי לעור הפנים.
מתנות קטנות
העולם הזה משובץ במתנות מדהימות לכולנו. הטבע מדבר אליי בצבעים שלו. הרצון התמידי שלי הוא לחקור אותו, ללמוד אותו בארץ וברחבי העולם. טיולי סופשבוע עם המשפחה, ביקור בחוף הים בשבת, נסיעות קצרות לחו"ל רק עם בן הזוג או חופשות משפחתיות מדי פעם - צובעים לנו את החיים בגוונים בהירים ונותנים אוויר להרבה מאוד זמן.
מה צריך יותר מזה? כשיש לי אוויר ואנרגיה - אני מחייכת גם כשרואה החשבון 'נוזף' בי בשיחת טלפון. אני בידיעה ברורה שהכל בסדר והכל פתיר. רק צריך למצוא את המפתח הנכון לכל דבר.
נהנית גם מהעבודה שליחות וייעוד הן מילים גדולות עבורי. אני רק יודעת לומר שאני אוהבת את העבודה שלי. נהנית ממנה במשך רוב שעות העשייה שלי. גם את המשימות המונוטוניות אני עושה בחדווה. לא כזה מובן מאליו. בשבילי זו בחירה. זו הדרך שלי לחגוג את הנוכחות שלי בעולם. העשייה שלי מגיעה ממקום של נוכחות. אני לא ממיינת 'עוד' תמונות או יוצרת 'עוד' אלבום. כל כולי בתוך העשייה, בתוך החוויה. מכניסה את עצמי למסע של משפחה, לסיפור שהתמונות מספרות לי. מתרגשת מהן, לעיתים מזילה דמעה. מדמיינת את הדיאלוגים שהיו שם בעת התיעוד. אפילו נרגשת מהזכות של עצם היצירה.
בואי השראה, בואי
כאן ועכשיו. שתי המילים האהובות עליי. פשוט להיות. לעשות את מה שאני אוהבת, בין אם בספונטניות ובין אם לאחר תכנון מדוקדק. להיות בחוויה. להיות ברגע. הזמן הוא המשאב היחיד שאין לנו ממנו בשפע ולנצח ואנחנו הכי אדישים אליו. גם אני מתעדת את הרגעים הקסומים בחיי, כדי שיהיו לנצח בספרייה שלי וברגעים של 'נפילה' או סתם חוסר השראה –
הם ממלאים אותי ומפיחים בי שוב חיים.
תמונות הן הדבר שמעיר בנו ברגע את החושים ומחזיר אותנו לתחושה שחווינו כשהרגע המיוחד התרחש. איך אפשר להיות אדישים לכך?
מה עכשיו?
אני לא מתאמצת להמציא את עצמי מחדש. אין לי את הצורך לכך. חיה את הרגע, נהנית ממה שיש לו להציע לי או ממלאת אותו בתוכן שאני אוהבת.
לסגור את היום עם בן זוגי האהוב על כוס יין. לשתף אחד את השנייה במה שעבר עלינו. כל זה מצטרף לשגרת החיים שיצרתי לי / יצרנו לנו וטוב לנו איתו. מדי פעם השגרה הזו עוברת שדרוג שהחיים מכתיבים לנו, או שאנחנו מכתיבים להם. אנחנו חיים בדו קיום מוצלח. לחיי ימים נוספים כאלה.