הגעגוע שלי לסבא

בחודש דצמבר אני חוגגת את יום ההולדת שלי.

זהו גם החודש בו אני מציינת את פטירתם של שני הסבים האהובים שלי וסבתא שלי.

חג החנוכה הפרטי שלי הוא חג מריר מתוק עבורי ושטוף בגעגועים גדולים לאנשים שאני אוהבת.

לא סתם אני מציינת שאני אוהבת, בלשון הווה. הם חיים איתי, הם חלק מהתודעה שלי.

חלק ממי שאני.

פעם אמרה לי חברה שאנשי מדעי ההתנהגות מבקשים לדעת מאנשים מהו מקצועם

ובדרך הזו הם יודעים לומר מה חשוב להם באמת.

זו הייתה דרך נוספת עבורי להבין את מה שידעתי מזמן - אני אוהבת את החום של המשפחה,

את ה'ביחד', את מה שהיא מציינת עבורי. חשוב לי שהמשהו הזה יישאר נוכח בהוויה שלי

ושל בני משפחתי. אנחנו חלק ממארג אנושי גדול ואי אפשר להשאיר את זה בצד.

הדנ"א שלנו מושפע מכך, הפנים שלנו, המבנה שלנו.

לא שוכחת לרגע האהבה הגדולה שלי להיסטוריה המשפחתית ולאריזה של ההיסטוריה המשפחתית ובכלל היא חלק מהמסורת האישית שעיצבתי לי. בדרך הזו שלוש בנותיי יודעות בדיוק מהו אילן היוחסין שלהן, מכירות את הסיפורים הקטנים והמרגשים בחייהם של הדמויות החשובות שזכו או לא זכו להכיר בחייהן.

אבל, זה לא בא לידי ביטוי 'רק' באלבומי התמונות שאני מכינה. התזכורת היומית חשובה לי ובכלל אני אוהבת את הסיפור שמאחורי התמונות, הרהיטים. לא סתם בחרתי לעסוק בעיצוב אלבומי תמונות. גם כשמדובר בסיפורי משפחה אחרים – אני מתרגשת. כשסבתי מצד אבא נפטרה היה לי חשוב לקחת את שולחן התפירה הבלוי שלה לביתי והצבתי אותו מול דלת הכניסה. אי אפשר לפספס אותו זו. הברכה שלי לכל מי שנכנס הביתה.

חנוכה שלי

סבי האהוב נפטר לפני שלוש שנים בדיוק וסבתי נפטרה לפני שש שנים ושבוע לפניו. הכל נסוב, איכשהו סביב חג החנוכה. גם ככה החג הזה עבורי הוא מהחגים הכי משפחתיים וחמים שיכולים להיות והכאב האישי שלי קופץ לו.

החיבור בינינו היה גדול מאוד במיוחד לאחר שהם עברו בשנים האחרונות לחייהם לגור ברעננה באותו בנין בו גרים הוריי. הם ראו אותי מדי יום במהלך ההיריון השלישי שלי. הבנות ראו אותם המון.

כל החגים נחגגו יחד, ארוחות שישי משותפות.

אנחנו מהמשפחות החמות והדביקות ואנחנו אוהבים את זה.

אלבומים עושים באהבה

הפרויקט המשפחתי האחרון שלי הוא טרי טרי, לרגל ציון יום פטירתם ערכתי ארבעה אלבומים של סבא וסבתא כשנקודת ההתחלה היא מהיום בו סבא נולד, דרך התלאות שלו מימי מלחמת העולם השנייה וההיכרות שלו את סבתא וכמובן החיים המשותפים שלהם.

יש תמונות שסבתא מעולם לא ראתה כי הן היו דיגיטליות ורק עכשיו עשיתי איתן משהו.

עריכת האלבומים האלה גרמה לי להבין איזה אוצר יש כאן, למרות שאני מכירה את התמונות

וראיתי אותן עשרות פעמים במהלך חיי. העובדה שהן נאספו לאותם ארבעה אלבומים

והן יספרו לכל מי שידפדף בהם את הסיפור של סבא וסבתא שלי מחזקת עוד יותר את אהבה שלי

למה שאני עושה ואת החשיבות שיש למה שאני עושה לכל אדם.

אנחנו תבנית נוף מולדתנו (כך אומר הפתגם) והתמונות שלנו משקפות לנו בכל פעם

את התבנית הזו מהצדדים היפים והטובים שלה.

מפעילים את כל החושים

זכיתי לקשר בריא ואוהב עם סבתא שלי. דיברנו הרבה, צחקנו. זכיתי, כנכדה לסבתא צמודה.

עם סבא זה היה קשר מפותח אפילו יותר. רצינו לדעת לעומק את סיפור חייו ולתעד אותו. לשם כך ישבנו וכתבנו גם את ספר חייו.

החיבור שלי ושלו התעצם בזכות זה. למדתי פרטים רבים אפילו ברמת האוכל היומי שלו כילד.

בכלל, היו לי הרבה שיחות אוכל עם סבא.

הוא סיפר על עוגיות הריבה של אמא שלו ודיבר הרבה על מרק מסויים שאהב.

הם גידלו אווזים בבית. אימו הכינה מרק עם שוקיים של אווזים ושפצל'ה (תערובת בצקית נוזלית שהופכת לבצקנים קטנים). בארוחה משפחתית אחת הכנתי לו את המרק של אמא לפי הסיפורים שלו. רק לאחר הקידוש סיפרנו לו. הגשתי לו צלחת מרק. יש למרק הזה ריח מיוחד.

ברגע שסבא הריח אותו הוא החל לבכות. החוויה החזירה אותו לילדות שלו.

המגרות של המוח

סבא ברח מהבית כשהיה בן 21. ישנם זכרונות שמתקהים עם השנים. ההתעמקות בהיסטוריה הפרטית שלו והדיבור על כך פתחה לו מגרות נשכחות במוח. הדהים אותי שכל הסיפור היה רק מהזיכרון. לו יכולתי לצייר הייתי יכולה לתאר את הבית שלו ואת כל אשר תיאר. אבל, אין תמונות בגלל המלחמה והסתפקנו בתיאורים. נשארתי רק עם הדמיון.

עם סבתא שלי הייתי יושבת שעות ומסתכלת בתמונות ישנות, שואלת על האנשים,

אני זוכרת שעשיתי את זה גם כבוגרת ומדהים היה לראות איך בכל פעם מחדש

צפים ועולים זכרונות מרגעים טובים, הייתי רואה דמעה בקצה העין שלה שהראתה לי כמה היא זוכרת,

כמה היא מתגעגעת למה שניבט אליה מן התמונות.

סבא, אתה חסר

הכל חסר לי מסבא. הוא נפטר כשהיה בן 98 וסבתא נפטרה בגיל 89. ברגע שהם נפרדו מהעולם חלק ממני הלך איתם. הכל מזכיר לי אותם. הם מלווים אותי, הם איתי.

הבנות עדיין שואלות מדי פעם שאלות. בעיקר נעמה, הצעירה. סבא שלי הרבה יותר בתודעה שלה. כשהוא נפטר נעמה היתה בת 4. היא לא הבינה איך יום אחד יש ויום אחד אין – לא הייתה פה דעיכה. סבא לא היה חולה. הוא לא היה "זקן" – הזקנה לא הכניעה אותו. הגיל היה רק מספר עבורו – לא הייתה נוכחות של זקנה כמו אצל סבתא שגם עברה שבץ.

סבא היה פעיל, מעורב, נוכח – מאלה שמאזינים לחדשות מדי חצי שעה ברשת ב'.

אחת התמונות הזכורות לי היא כשסבא ישב עם נעמה ושיחק איתה בלוגו – 94 שנים הפרידו ביניהם.

חנוכה חג מריר מתוק

סבא וסבתא שלי מצד אבא נפטרו בהפרש של שלוש שנים ושבוע – סבתא בכ' בכסלו וסבא בכח'.

סבתא של אמא שלי נפטרה בנר ראשון בחנוכה, לכן תמיד כשמדליקים נר ראשון ולא חשוב אצל מי אנחנו מזכירים אותה. בנוסף, בכל שנה בזמן הזה דולק במטבח שלי גם נר נשמה. אדם מת פעמיים – פעם אחת כשהוא נפטר ופעם שניה כשמפסיקים לדבר עליו. כשיש לאנשים תמונות ופותחים אותן ומסתכלים עליהן – אז הם כל הזמן חיים – כל הזמן בתודעה. אם אני מצליחה לגרום לנעמה לשבת ולהסתכל באלבומים, אולי היא לא תסתכל על כולם – אם זה מונח והיא תסתכל – היא כל הזמן תראה פיסת חיים אחרת ובאלבומים מסויימים היא גם תמצא את עצמה כחלק מהפאזל הזה בזכות העובדה שסבא שלי האריך חיים – ברגע שהיא תרגיש חלק היא גם תרצה להעביר זאת הלאה

סבא היה חוגג בפברואר הקרוב 101, וסבתא הייתה חוגגת 95...