דואגת לזיכרונות של כולם
לא לכולם אכפת מהזיכרונות שלהם, אבל לאפרת גילאון אכפת מהזיכרונות של כולם. השאיפה שלה היא שלכל אחד מאיתנו יהיה לפחות אלבום תמונות אחד משלו בבית.
כתבה: מיקי מנור | 05.11.18 | רעננה
אי אפשר להפסיק את רצף הדיבור המהיר של אפרת כשהיא מתחילה לדבר על העסק האהוב עליה: יצירת אלבומי תמונות. התשוקה שלה לעשייה, הברק בעיניים הכחולות והיפות שלה והרגש המתפרץ הם הסיבה לכך שאנשים מתחילים לקחת ברצינות את ההיסטוריה הפרטית שלהם.
האוצרת
אפרת גלאון, 42, נשואה ואמא לשלוש בנות, ילידת רעננה ותושבת העיר, שילבה, לגמרי במקרה, בעסק שהקימה את האהבות הפרטיות שלה: היסטוריה, אהבה לאנשים ואסתטיקה. התוצאה: הקמת סטודיו "האוצרת" שנועד ליצירת אלבומי תמונות עבור הלקוחות שלה.
אמא עובדת
כששאלתי את אפרת מהם האתגרים שלה היא ענתה לי: "שילוב של אימהות נוכחת ועסק בצמיחה הם שני דברים שלעיתים סותרים אחד את השני. שניהם דורשים את הזמן שלהם ואני עסוקה כל הזמן בדיוק מתווה שנכון לכולם ולא מוציא אותי מדעתי. מה גם שהסטודיו ממוקם בבית ולפעמים הגבולות בין 'אמא עובדת' ל'אמא זמינה' נחצים. האתגר הגדול לא פחות הוא ההתמודדות עם קשיים שכל בעל עסק חווה. יש כאבי גדילה והם לא פוסחים מעליי. כמי שגדלה בבית להורים שמנהלים עסקים עצמאיים אני יודעת לקחת את הדברים בפרופורציה ויש בי את הנחישות להמשיך עד שאני מגיעה ליעדים שאני רוצה. אבל, גם אני חווה את הקשיים הרגשיים הנובעים מזה."
הייתי בטוחה שעריכת דין הוא המקצוע עבורי
אז חשבתי. בסופו של דבר למדתי את מה שאהבתי באמת - תואר ראשון בהיסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל. חשבתי להמשיך עם זה לדוקטורט. בסוף זה לא יצא.
משהו בשביל הנשמה
בהמשך הדרך הראל,בעלי, הפך מנכ"ל בחברת ההשקעות בה הוא עובד וכבר הייתי בהריון שני. כך עברו השנים כולל לידה שלישית וניסיון נוסף לעבוד בסטארט אפ ואמרתי לעצמי 'עד כאן'. ב - 2012 הגעתי למסקנה שאני רוצה לעשות משהו בשביל הנשמה ולמדתי הום סטיילינג בשנקר. נהניתי מהלימודים ומהאווירה וזהו. עוד טרם נישואיי להראל בסביבות גיל 25 עבדתי כעוזרת אישית למנכ"ל בחברת סטארט - אפ עם כל הדרישות שהגיעו עם זה וכוללות שעות עבודה מטורפות. היתה לי בעיה רצינית של הטירוף סביב אימהות ועבודה לחוצה מאוד. לא נהניתי מכל הריצות האלה והרגשתי שהאימהות שלי נפגעת. בן זוגי ואני קיבלנו החלטה שאני נשארת בבית, בעיקר כי לא מצאתי 'משרת אם' נכונה עבורי.
רעיון טוב שהחל במקרה
"חברה הגיעה אליי יום אחד ושיתפה כי היא רוצה לעשות אלבומים למשפחה אבל אין לה זמן או סבלנות לזה ושאלה אותי אם אני מוכנה להכין עבורה. היא יודעת שאני אוהבת להכין לבני ביתי. אמרתי לה שכן, בשמחה והכנתי לה אלבומים.
באותם ימים הייתי בתהיות מקצועיות ואז היא שאלה אותי למה אני לא מכינה לאחרים בתשלום? חשבתי על זה קצת, הפכתי את הרעיון בראש ואמרתי למה לא, באמת? יצרתי קשר עם נשים שעוסקות בסידור הבית. אחת מהן קבעה איתי פגישה. עוד לפני שנפגשנו בפועל - שלחה אליי יום לאחר השיחה הטלפונית שלנו את הלקוח הראשון שלי. הוא הגיע אלי כי הוא רצה לסדר את התמונות שהצטברו אצלו. זו היתה המשפחה הראשונה אותה התחלתי ללוות במשך כמה שנים ועד היום הכנתי עבורם 21 אלבומים".
הסנדלרית שלא הולכת יחפה
"ההיסטוריה המשפחתית שלנו חשובה לי מאוד. כבת למשפחה של ניצולי שואה,אני מעריכה מאוד את השורשים שלנו. מהסיפורים של סבא שלי הבנתי כי לניצולי שואה יש עבר כפול - עבר אחד של מה שהיה עד המלחמה והעבר השני הוא העבר החדש שהם יצרו לעצמם לאחר המלחמה. נוכחתי לדעת שאצל רבים מהם, כמו סבא שלי, "העבר הראשון" נמחק ונאלם והיה לי חשוב שההיסטוריה שלו ושל המשפחה תהיה מתועדת, היה לי חשוב לקחת בזה חלק. לקחנו את העניין בבית ברצינות והוצאנו ספר בו מספר סבא שלי את קורותיו. חפרתי הרבה מאוד על פי זכרונותיו של סבא כדי להשלים את הסיפור. הצמדנו לו מראיינת ועורך מקצועי כדי שתתעד ומה שהוא לא השלים - השלמתי בעצמי, בעיקר את החיים שלו מרגע שהקים משפחה בישראל.
כל אלבום מתחיל מדף דיגיטלי לבן
"ממש כך. אין לי תבנית קבועה של אלבום. הרעיון הוא לבנות קונספט שמותאם לאדם, לאופי שלו, לרצון שלו ואפילו לסוג הזכרונות. מגיעים אליי עם תמונות דיגיטליות שהורידו לכונן חיצוני או עם תמונות שפותחו מפילם (לפעמים מגיעים עם ארגזים של תמונות).
אני מכירה את המשפחה, לומדת את הרצונות, ממיינת את התמונות ורק אז בונה את הקונספט. כשאני מסיימת את השלב הראשון שכולל גם כותרות שונות שאני מצמידה לתמונות (או שאני מוסיפה או שאני מקבלת רשימה מסודרת מהלקוח), שולחת לאישור, מתקנת את מה שצריך ומשם להדפסה. האלבום מגיע ישירות הביתה עם שליח."
מה שונה היום, בעידן הדיגיטלי?
"הכל שונה.
פעם כיבדו הרבה יותר את הרגע. לא תיעדו כל דבר. חשבו פעמיים לפני כל צילום וידעו להעריך אותו. משפחות מתקופת קום המדינה היו מזמינות צלם ומתכוננות מראש לאירוע. לא הביאו אותו סתם. תכננו בדיוק את הצילומים.
היום אנחנו מצלמים בלי הכרה אלפי תמונות. נכון שגם היום אנחנו מספרים סיפור דרך התמונות, אבל לא בהכרח צריכים לתעד כל דבר. הבעיה היא שאם פעם היו לנו אלבומים כילדים וידענו מה הסיפור שלנו. היום זה לא כך. לילדים אין התיעוד של ההיסטוריה שלהם בצורה נגישה. זו האחריות שלנו כהורים לדאוג לזה. כשהבנות שלי יגדלו ויהפכו להיות אימהות - יהיה להן מה להראות לילדים שלהן והן יוכלו לספר את הסיפור האישי שלהן ושל המשפחה דרך התמונות".
חיה את הסיפורים שמאחורי התמונות "אני נתקלת בהמון סיפורים עצובים", מספרת גלאון. "כמו אלבום יומולדת 50 שאמא הכינה לבנה. היו לה 4 ילדים ואחד נהרג בצעירותו. תיעדנו אותו לאורך האלבום, אבל באמצע נגמר לנו ילד. החיים המשיכו בלעדיו. אני חיה את הרגעים הללו. אני מרגישה את עננת העצב ואני לא יכולה שלא להזיל דמעה. אנשים מרגשים אותי. הסיפורים שמאחורי התמונות מרגשים אותי לא פחות".
האלבום הוא דלת הכניסה לעבר
"יש משהו בסיסי שרבים מאיתנו לא מבינים ובגלל זה מפספסים לא מעט מהחיים. אנחנו מתייקים זכרונות בראש. זכרונות של דברים שעברנו שאנחנו יכולים להעיר ברגע דרך תמונות. גם ככה אנחנו מתעדים את הדברים הטובים שעברו עלינו, רגעים מרגשים. לוקח בדיוק רגע אחד לחוות אותם שוב רגשית. התמונות פותחות לנו את המגירות האלה במוח. איך אפשר לוותר על דבר כזה? זה סוג של כדור אושר. אנחנו מגיבים לו ברגע אחד ונעשה לנו טוב".
השקעה או הוצאה?
"איש עסקים, אחד מיני כמה שהכינו אצלי אלבומים - בנה לעצמו ספריה של עשרות אלבומים. מבחינתו זה מה שהוא משאיר אחריו. הוא לגמרי רואה בכך סוג של ירושה. זו גם ראייתי. מן הסתם מדובר בהשקעה בעלת ערך רגשי יקר מאין כמותו".
מה המוטו שלך? "יגאל אלון אמר את זה טוב ממני. הוא אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. זה רלוונטי לכל אדם ואדם, לאו דווקא רק לעם".
