ערק לימונים 2026 - פרק חמישי

כל שנה שעוברת מרגישה כמו עשר,

ורק לפני כה ימים לא ידענו איך יציינו את יום הזיכרון,

הכל מתקדם כאן במהירות מסחררת ואנחנו ביקום מקביל תקועים ביום שבו דפקו לנו בדלת.

לא יאומן מה קרה בשנה הזו,

אין חטופים בעזה,עם האירנים אנחנו כבר בסיבוב שני,

לבנון לגמרי כאן,

ורק אתה קיבינימאט כבר לא..... (זה בערך הדבר היחיד שנשאר סטטי).

גם בבית העלמין הצבאי נראה שלא משתנה שום דבר,

כל שנה מותחים את הציליה מחדש,הכל נקי ומסודר, גינון של גן אירועים עשו כאן ויש הרבה חבר'ה חדשים.

בשביל צועדים שנים, יואב ואני. שנה שעברה הוא עוד היה בעגלה,עכשיו הוא נותן לי יד כי הוא כבר הולך (זריז הבחורצ'יק) רוצה לבד, הכל לבד, ואני ביני לבין עצמי מתחילה לעשות נשימות של לשחרר, יודעת שלא אסובב את הראש והוא ילך לצבא...

ירון קולט אותי מתקרבת... נו מה את הולכת כמו צב, בואי כבר, אני רואה מרחוק את החיוך שלו,את הבלורית,זה הזוי רק אני הולכת ומזדקנת, והוא נשאר חתיך עולם.

בוא אני אומרת ליואבי,שאין לו מושג בכלל איפה אנחנו או מה זה המקום הזה, ומה היה בעולם הזה לפני שהוא נולד, בתיק החתלה שלו יש שתי כוסות, קופסא עם לימונים ובקבוק של ערק.

יאללה תמזגי לפני שכולם באים, התייבש לי הגרון... אני מוזגת והדמעות באות לי כאילו שפותחים את הבקבוק נפתח גם הסכר קיבינימאט לא תבואי פעם אחת בלי לבכות? לא, כשאתה תבוא אני אפסיק לבכות אני אומרת לו והוא משתתק כי הכנסתי לו מתחת לחגורה.

בואי הנה הוא מחבק אותי חזק,והראש שלי שוקע בכתף שלו ממש כמו פעם כשהייתי ילדה הריח שלו חוזר אלי כאילו הוא לא עזב מעולם... איזה ילד נינג'ה יש לך...והוא מתכופף ליואבי, מלטף לו את הראש, ויואבי מסית את המבט.... יש מצב שהוא הרגיש?

בא לי לשחק איתו כדורגל, להרים אותו על הידיים, לספר לו סיפור,חמישה בלונים, זה עוד קיים הסיפור הזה? בטח קיים אני אומרת, יש דברים שלא נגמרים לעולם.

תפסיקי לבכות ותמזגי בואי נשתה לפני שכולם מגיעים... מזגתי, ויואבי הושיט יד, אז נתתי לו פלח לימון טבול בערק.... שילמד...

ואז ראיתי את הפנים שלו משתנות פתאום, וקלטתי שהוא רואה את ההורים שלי, שלנו.... אבא עם מקל הליכה,פתאום גם ירון קלט שהזמן באמת עובר..... והוא ניגש ומחבק את כולם, חזק חזק,כאילו בחיבוק שלו הוא מנסה לעצור את הזמן.... הוא ניגש לאמא ואבא ולגיא ויעל (שלא הסכימה לוותר השנה אפילו שהיא בחודש שישי...) וירון העביר לה יד על הבטן,ואומר לה – גם את הקטנה הזאת אני מפסיד..., אמא בינתיים פרסה את המפה, ועוגת שוקולד עם סוכריות,(שיואבי מיד דחף את הידיים לתוכה), והנה מגיעים החברים של ירון שיש להם כבר ילדים גדולים, כמעט בר מצווה, וזה רק מחדד כמה זמן הוא כבר לא כאן....

וכולם עומדים ומדברים וצוחקים וירון עומד מהצד ואומר לי בשקט תראי כמה אני לא קשור לאירוע,את לא מבינה בכלל, יש פערים שאי אפשר כבר יהיה להשלים, אני מתרחק מכם ומהכל כל כך.... ואני עם אף דולף אמרתי לו.... מה מתרחק כולנו כאן בגללך... מה נראה לך זה בילוי לבוא לבית עלמין צבאי? את לא מבינה הוא אומר לי, אני מאחד את כולם כאן זה נכון,אבל אני חריג בנוף, תקוע אי שם השפה, הסלנג, הדברים הקטנים, הם כבר רק שלכם, אני לא חלק מהם, נכון אני אומרת לו, אבל אתה החוט..... ואי אפשר לנתק אותו.

יואבי עובר מיד ליד, תראי כמה שמחה הוא מביא להורים הוא אומר לי, הוא מטפס על האבן וקופץ ואני חוששת מהיום שהוא ישאל מה כתוב, ומה יש מתחת לאבן הזו.... את תמצאי את המילים ירון לוחש לי אני בטוח.

הרוח מקפלת את הפינות של המפה, מקפלת אותנו, ירון עושה סיבוב חיבוקי פרידה, את ההורים שלי הוא מחבק ממש חזק,כאילו הוא חושש שלא יהיה יותר. ליואבי הוא נותן כיף, וליטוף על הראש ואני שוב נשברת,(מסתבר שאפשר להישבר בלי סוף...) והדמעות יורדות בשטף, בלי הפסקה.

הגענו להורים שלי הביתה, כרגיל המגש, התמונה הנר, אפילו התמונה כבר מראה שעברו 13 שנים, רק ירון נראה בה חתיך הורס.. אנחנו במטבח, אלון וירון מתחבקים, אפילו לירון יש דמעה בזווית של העין, תשמרו על ההורים שלי, תביאו מלא ילדים תעשו מלא ארוחות, תצאו להמון טיולים יחד תחיוגם בשבילי.

אני מסבירה לו שאי אפשר, שפזאל שחסר בו חלק אי אפשר להשלים אות, הוא תמיד תמיד יישאר חסר. ירון שוב מחבק אותי,הראש שלי שוב מונח בשקע בצוואר, את מלכה הוא לוחש לי ואני רואה ויודע כל מה שאת עושה ותמשיכי, ככה בדיוק ואני רק מבקשת בלחש, שייתן לי כוחות,שיבוא בחלומות, שנמשיך לשתות יחד ערק לימונים (אפילו שהוא ספוג גם בדמעות...)

********************************

ירון הוא פרי דמיוני,

אבל אני בטוחה שיש הרבה פגישות כאלה,

של אחים והורים עם הבנים שנפלו,

של משפחות שגדלו והתרחבו,

שלמדו לשמוח לצד השכול,

הסיפור הזה הוא לזכרם.