ערק לימונים 2024 - פרק שלישי

גם השנה כמו כל שנה פיקניק אצל ירון.

אותו ריטואל - כאילו מישהו כתב פעם נהלים ואסור לשנות אותם

והשנה אני מרגישה שאנחנו ביום זיכרון אחד ארוך מאז ה - 7.10.2023.

11 שנים אנחנו כבר בסרט הזה, הפצע לא מגליד,

הוא רק משנה צורה

הוא עדיין כואב ועמוק ומדמם

אבל הכאב הפך למשהו כרוני, למדנו לחיות איתו

וזה אולי האבסורד - שאנחנו מתרגלים לדברים כאלה.

ובריטואל שלנו יש סל מקש שכבר מתפרק

ומפה עם משבצות.

והשנה היא ביקשה שאני לא אשכח להביא את האלבום חתונה שלנו

(מעניין אם איזה עוד שגעונות אני אצטרך להתמודד)

אבל אני שותקת, יחד עם הפצע שמדמם כל הזמן

למדתי לחיות עם "הקטנות" האלה.

אלון ואני הגענו ראשונים

ככה יצא.

הוא הצליח לארגן אפטר מהמילואים

ואני זכיתי לעוד כמה שעות של ביחד איתו מאז ה - 7.10.

כמה חיכינו לשחרור שלו, והכל התהפך,

משרות הקבע הוא עבר ישר לשירות מילואים

עוד לפני שהגענו לירון קלטנו את החלקה החדשה

מצבות חדשות,

כיתוב ברור

צמחים טריים

אלוהים, מה יש למשפחות האלה עוד לעובר….

ואז ישר ירון קלט אותי ואת אלון,

שם לו טפיחה על השכם חזקה כזאת ובחצי צחוק אמר לו:

"טוחנים אותך חזק אחי אה? אתה זוכר איך נראה הבית?"

אמרתי לו שזה לא מצחיק

ירון צחק ואמר לי - ,אמרתי לך ג'ובניק לא?

וישר הוא שאל איך הייתה החתונה (למרות שהוא היה בשורה ראשונה כן…)

ומהר סיפרתי שהיה נהדר, והצלחנו לשמוח

ואפילו הזכרנו אותו בחופה וכמה הוא חסר

והוא ישר ענה לי "יודע.. שורה ראשונה שכחת?"

לאלון הוא אמרה שהוא ראה שלהורים שלי היה קשה,

אבל הם בכל זאת הצליחו לשמוח ואפילו לרקוד

"את אור אחותי" תראי כמה שמחה הבאת.

ואיך אני אסביר לו שבמקרה הזה שום אור לא מכסה על החושך

הרגעים השמחים האלה רק מחדדים

את החסר, את האובדן, את גודל ההחמצה

שלו, שלנו.

ועד כמה המוות הוא משהו סופי.

וירון התחיל לספר לנו שהגיעו למעלה הרבה "חדשים"

וזה מזכיר לו את "מסדר הנופלים" של חיים חפר

שמקריאים בטקסי זיכרון לנופלים בבית ספר.

"והפגישה נמשכת יום ולילה, יום ולילה

כי חבורה שכזאת לא הייתה עוד למעלה…."

הנה כולם הגיעו, השולחן עומד, המפה פרושה

ירון צוחק על אמא שהסל קש תכף מת -ממש כמוהו

(נו… מה אני אגיד…)

ומלא אוכל וערק לימונים

החבורה גדלה משנה לשנה,

החברים של ירון באים עם בנות הזוג והילדים,

גיא מספר לכולם שאמא לא חתמה לו וכמה הוא מבואס

וכולם שומעים את הסיפור של ירון,

על הפגז שפגע בטנק

וירון מסתובב עם חזה מנופח

ומחבק את אבא ואמא

ורואים את החיוכים שנפרשים להם על הפנים בין הקמטים,

השנים עוברות גם עליהם

וזה לא נהיה פשוט יותר.

עזרתי לאמא לקפל,

שוב שטפה את האבן, שמה הכל בסל, בריטואל

היא לא תגע בו עד אחרי יום הזיכרון

ושוב נשארו לבד,

ירון אני ואלון

והוא בא לחבק אותי, כמו פעם

ולחש לי לשים את הראש בשקע

ואמר שהוא מרגיש את הלב שלי דופק דרך הרקות

והוא זוכר כל הזמן כמה קשה ועצוב לנו

ואם היה אפשר הוא באמת באמת היה חוזר

הוא סיפר לנו על "החדשים"

ויש המון השנה,

ואנחנו עושים "לחיים" אחרון עם כוסות כמעט ריקות של ערק לימונים

וירון אומר שלמרות העצב חייבים לשמוח.

בדרך החוצה עצרה אותי מישהי

וישר הבנתי שהיא "מהחדשים"

ואלון אמר לי באוזן בשקט -תהיי עדינה, בלי הומור שחור

והיא שאלה על הפיקניק הזה שלנו, ואיך אנחנו ככה שמחים בבית קברות

אז סיפרתי לה.

הם באים, אמרתי לה, תדעי לך,

את תראי, את תרגישי,

הם נמצאים ונוכחים ושולחים סימנים אפילו שהם לא כאן באמת

הזמן יעבור,

את תוכלי לחזור לחייך אני מבטיחה לך

וגם אתם תעשו כאן יום אחד פיקניק בישבילו עם ערק לימונים.

כשהגענו להורים שלי,

כבר עמד המגש, עם התמונה והנר

וירון כרגיל הגיע למטבח,

מזג ערק לימונים לשלושתינו

ואמר שמלא שאלו אותו על הפיקניק הזה

וחייל אחד אפילו ניגש אליו ואמר לו תודה גדולה על השיחה שלך עם אחותו

תודה שחיזקת אותה

תודה שהצעת לה לעשות גם פיקניק עם ערק לימונים

בין הדמעות הרבות שמילאו את הפנים שלי

הצלחתי לצחוק, אפילו קצת בקול

צחוק עם הרבה מאד עצב

ביקשתי לחבק אותו עוד פעם אחת, לשים ראש בשקע

וביקשתי שלא ישכח לבוא אלי בחלומות.