ערק לימונים - חלק שני
השנה היה לי חשוב להגיע ממש מוקדם,
לפני כולם.
אפילו שאמא ביקשה עזרה עם הסל והמפה וכל הטקס
אמרתי לה שהשנה אני אגיע לבד,
היא רק ביקשה ממני דבר אחד,
תביאי ערק עם הרבה לימונים כמו שירון אוהב.
ואז אני צועקת לה שירון כבר לא אוהב כלום,
כבר 10 שנים הוא לא אוהב כלום,
(ההתעקשות לדבר עליו בזמן הווה מעבירה אותי לפעמים על דעתי...)
ואז אבא ניגש אלי בשקט ואומר לי תשמעי ותשתקי
לא על כל דבר את חייבת להגיב.
אז אני שותקת, כי אני יודעת שבסוף זה עושה לה נעים בלב
לדבר עליו בזמן הווה.
כמו שהיא עושה לו פיקניק,
וכמו שלאבא יש הומור שחור
ככה הם מתמודדים..
אז קניתי ערק וחתכתי לימונים – יאללה כמו שירון אוהב.
ואני עוד חושבת איך לספר לו?
מעניין איך הוא יגיב ?(הנה גם אני מדברת עליו בזמן הווה)
ויש קול שבראש אומר לי שהוא לא יגיב – כי הוא כל כך מת...
ומתארגנת ומתאפרת ומסתכלת שוב על היד...
אלון בא לאסוף אותי
הוא כבר היה שנה שעברה בפיקניק
ואיזה מזל שאחרי זה הוא לא חשב שאנחנו ערמה של משוגעים
אלה הבין אותנו לגמרי
ואפילו אמר שזו מסורת יפה.
הגענו... ניקיתי את האבק מהשם שלו,
הנחתי את הראש על כרית האבן
עוברת עם האצבע על האותיות
והוא הגיע...
ממצב אחותי? אותי הוא כבר מנשק על הלחי
את הטפיחה על השכם הוא העביר לאלון.
מה את מספרת? מה חדש?
התחלתי לגמגם...
מה איתך אלון? איך החיים? הצבא?
אלון הוא קצין בצנחנים,
ופעם הראשונה שהבאתי אותו ירון אמר לי בשקט....
לא הספיק לך?
לא יכולת להביא איזה ג'ובניק?
אבל הוא הבין שאהבה לא בוחרים.
ואז פתאום הוא קלט (טוב קצת עשיתי תנועות עם היד כדי שהוא יבין)
את האצבע, ואת הטבעת
והוא הרביץ צרחה שבאמת יכולה להעיר את כל המתים.
אחותיייייייי, את מתחתנת?
ואני בקושי יכולתי להגיד שכן
ואז הוא בא ועמד בנינו, חיבק אותי ואת אלון
ואמר לו באוזן כאילו שאני לא אשמע – שמור עליה גיס.
ואז מבול של שאלות, מה? מתי? איפה? קנית שמלה?
ומבין מסך כבד של דמעות
אמרתי שבאוגוסט,
בחצר של ההורים של אלון
חתונה אינטימית
וכן... יש לי שמלה
ואז אלון זז כדי שאראה לו את התמונה
ואולי גם כדי לתת לנו קצת זמן לבד.
כמה אור את מביאה הביתה אחותי, הוא אומר לי
ואני בקושי עונה לו שאי אפשר להאיר בחתונה אחת כל כך הרבה חושך
ושאמא לא מפסיקה לבכות על זה שהוא לא יהיה
ואיך קורה כזה דבר שמח והוא לא נמצא
וירון הבטיח לי שהוא יהיה, מלמעלה,
"יש לי כרטיס שורה ראשונה מה את דואגת..."
מסתבר שגם המתים מפתחים הומור שחור.
ואז שמענו את הרעש וראינו את אלון
הולך לעזור לאמא שלי לסחוב את הסל
וירון אמר לי
"תמזגי עוד מנה כפולה של ערק לימונים לפני שכולם מגיעים..."
ואבא פתח שולחן
ואמא שמה את המפה ומלא אוכל שירון אוהב
ואמרה לירון – בן שלי אנחנו כאן,
ואני ראיתי איך הוא ניגש ומחבק אותה
ראיתי את החיוך שלה ממלא את הפנים
ממש כאילו היא מרגישה אותו
כולם היו, חברים ומשפחה,
וגם גיא כבר נהיה גבר ובא עם החברה שלו
(וירון ישר שאל מי זאת הפצצה הזאת...)
וישבנו כולנו
וראיתי איך ירון עובר בנינו
שם יד, מחבק
לוחש לי באוזן כמה גיא גדל,
ושאי אפשר כבר לדגדג אותו
(לא נעים... פדיחות ליד החברה שלו...).
כבר כמעט ערב,
עזרתי לאמא ואבא לקפל,
אמא תמיד קשה לה ללכת, מסדרת הכל, פרחים בכד,
שוטפת שוב את האבן
כאילו שלא נהיה כאן כולנו מחר שוב
(אבל מחר זה המוני.... בשביל כולם... ככה היא אוהבת להגיד...)
ואז שוב נשארנו לבד,
ירון בא לחבק אותי ממש כמו פעם שהייתי קטנה יותר
,שימי את הראש בשקע אחותי...
אני יודע שקשה, אני יודע שעצוב
אבל תראי איזה אור את מביאה הביתה,
חתונה... ואז יבואו נכדים.
ואין לי קול מרוב הבכי להגיד לו
שזה לעולם לא יהיה אותו דבר,
לעולם לא יהיה שלם
שכבר 10 שנים אנחנו חצי מתים.
בבית אמא הניחה את הסל עם המפה במטבח,
היא לא תיגע בו עד אחרי יום העצמאות,
ושוב אותו טקס
המגש, התמונה של ירון, הנר,
צפירה...
בזווית העין אני שוב רואה אותו מתיישב במטבח,
מוזג ערק לימונים ממה שנשאר
מחכה לי, והפעם גם לאלון,
שנבוא לשבת יחד,
מסתכל על התמונות שלנו מפעם כשהיינו ילדים,
מספר לאלון את כל הבושות,
מספר כמה גם הוא מתגעגע
ואנחנו בוכים, וצוחקים ולידנו כוסות מלאות בשאריות של ערק לימונים.
***************
ירון הוא פרי דמיוני,
אבל אני בטוחה שיש הרבה פגישות כאלה,
של אחים והורים עם הבנים שנפלו,
של משפחות שגדלו והתרחבו,
שלמדו לשמוח לצד השכול,
הסיפור הזה הוא לזכרם.
Commenti