ערק לימונים

כל שנה אמא מתעקשת שניפגש לפיקניק אצל ירון, אבא חושב שזה מוזר.

אמא ממש ממש מתכוננת לפיקניק הזה.

עושה רשימות, מזמינה את כולם, בודקת שכולם גם מגיעים, עושה קניות...

ואח"כ כמה ימים היא רק מכינה, כל מה שירון אוהב,

וחותכת לימונים וקונה מלא עראק כי ירון אוהב עראק עם לימונים.

היא אומרת שגם לירון מגיע פיקניק של יום העצמאות, ובגלל שהוא לא יכול לבוא אלינו אנחנו באים אליו.

משחק המילים הזה לפעמים ממש ממש מרגיז אותי,

אבל אני יודעת שאני צריכה לשמוע ולשתוק

ככה אבא אמר לי פעם – תשמעי ותשתקי זה מה שיש.

אמא תמיד אומרת שהיא יודעת שירון ממש מחכה שנבוא,

וגם לירון מגיע קצת שמח. אבא לא מתווכח איתה ומשתף פעולה.

הוא יש לו את הימים שלו עם ירון,

שהוא ניפגש איתו והם שותים יחד מלא עראק עם לימונים כמו שירון אוהב,

ואבא מספר לו על החיים, אז הוא לא מתווכח איתה על הפיקניק...

כי מי אמר שפיקניק זה מוזר ולשתות עראק עם לימונים זה נורמאלי....

קצת לפני שאנחנו יוצאים מהבית אני עומדת מול המראה, מתארגנת, מתאפרת

קצת גדלתי השנה, התבגרתי רואים על הפנים שלי,

ירון בטח יגיד לי ששמנתי ושארך לי השיער וישאל איך בית ספר ואיך החיים.

ובא לי להגיד לו שחרא אבל אני מתאפקת, כי עד שיש את הפיקניק

אני לא רוצה לקלקל לו את המצב רוח.

בדיוק כשאני מסיימת לסדר את הג'ינס אמא קוראת לי שאני אבוא לעזור,

והיא צועקת לגיא שהולכים, והוא עוד פעם שואל אותה למה עושים פיקניק אצל ירון,

והיא מסבירה לו שירון מאד אוהב פיקניקים.

אז היא מבקשת שאני אקח את הסל של הפיקניק, זה עם המפה האדומה המשובצת,

זה סל רק לפיקניק הזה, וכל שנה בסוף פסח כשהיא מעלה את הכלים היא מורידה אותו,

מנקה ממנו אבק ומכבסת את המפה.

ובתוך הסל הזה מונחות קופסאות עם הביצים הקשות, והבורקסים,

וג'חנונים עם רסק וקופסא עם לימונים.

וכל שנה אבא אומר לה שחבל שהשנה לא הבאנו בשר

לעשות על האש לגוון קצת

והיא עונה לו שאו אפשר לעשות שם על האש זה לא לעניין

והוא שואל אותה בחצי צחוק למה? את מפחדת?

ירון כבר נשרף בטנק אז לא יקרה לו כלום.

ואז יש שקט – ואמא מנגבת חצי דמעה ואומרת שנמאס לה מהבדיחות השחורות האלה

ואני יודעת שדווקא ההומור השחור הזה, מחזיק את אבא עם הראש מעל המים.

בשער ניפגשים שם כולם, כל המשפחה, הבני דודים והחברים של ירון

איך הם גדלים כל שנה, מתבגרים, כמה מהם כבר התחתנו, ואלה שלא מביאים את החברה שלהם,

יש אפילו שני ירונים קטנים חמודים כאלה שאמא מכינה לכבודם עוגת שוקולד עם סוכריות צבעוניות.

אני לוקחת את הסל עם המפה האדומה והולכת מהר לפני כולם,

שיהיו לי כמה דקות עם ירון לפני שהם מגיעים. אני מתיישבת לידו,

מנקה אבק מהאותיות של השם ומניחה את הראש על כרית האבן ואז הוא מגיע.

מה קורה אוחתי? התגעגעתי ואני מרגישה את הטפיחה החזקה שלו עם השכם.

אין כלום אתה יודע... רגיל

ואז הוא אומר לי "ארך לך השיער, וגם רזית..."

מנסה להחמיא לי, חמוד הירון הזה כשהוא רוצה, ואפילו קצת מביך אותי.

ואז אני אומרת לו שאני כבר לא אותה ילדה קטנה שהוא השאיר כאן

והוא אומר לי ,כן, כן, אני יודע... עבור כמה שנים..."

ואני עונה לו שלא כמה... כמעט 7 פחות כמה חודשים.

איך אפשר לשכוח...

ואז הוא שואל איך גיא הקטן ואיך ההורים?

ואני מספרת לו שבסדר, שחיים, מנסים להחזיק מעמד (שקרנית שכמוני ),

לחיות חיים מלאים ובעלי משמעות וכל הבולשיט הזה.

ואז הוא רואה מרחוק את כולם מתקרבים והוא רואה את אמא,

והוא מנגב את העיינים מהדמעות, (הוא חושב שאני לא רואה...)

ואומר לי שהוא רואה את הכל וגם שומע...

שאמא בוכה בלילה, כל לילה, ושהיא חסרת סבלנות אלינו, אלי ואל גיא

ושהוא מצטער שכל זה קרה בגללו.

הוא גם מספר שאבא בא לבקר הרבה, עם עראק והרבה לימונים.

והם צוחקים יחד, כמו פעם.

ואז הוצאתי את הבקבוק מהסל פיקניק ומזגתי לשנינו.

הוא צחק ואמר שאסור לי לשתות, ואני עניתי לו שהוא לא יכול לעשות לי כלום ואני לא שואלת....

ואז הקולות כבר התגברו, ובשביל אמא פתחה שולחן והניחה את המפה עם המשבצות האדומות והתחילה להוציא את הדברים

וירון קורץ לוחש לי... השתגעה זאתי, כל כך הרבה אוכל.

ואז הוא בא וחיבק אותי, שיכולתי ממש להרגיש את הידיים שלו עוטפות אותי

ואת הראש שלי מונח בשקע הצוואר שלו,

והוא אומר לי שהוא רוצה להתפנות לכולם כי לא נעים.

ואני עוד מספיקה להגיד לו לתוך החיבוק ששיקרתי, שלא הכל בסדר,

שקשה, וריק ועצוב ואני מתגעגעת

ושאין שמחה, ואין שבת ואין חג

ושלא, אנחנו לא מצליחים להרים את הראש.

והוא מסתכל עלי, ומבטיח לבוא יותר, לנסות לעזור

ואני עוד מספיקה להגיד לו שכשהוא בא שיצלצל בפעמון,

כי על הדלת שלנו לא דופקים יותר...

ראיתי אותו מתרחק ושם יד על אמא והיא בוכה וצוחקת והכל יחד

ואז, ניגש לאבא להרים גם איתו כוסית עם עראק והרבה לימון.

וראיתי שאבא מפנה מבט הצידה וצוחק בקול רם.

ואח"כ הוא ניגש לגיא, שפתאום התחיל ממש ממש לצחוק בקול רם כזה,

ואני בטוחה שירון דיגדג אותו,

ואח"כ כשהוא נרגע הוא בא להניח את הראש שלו עלי,

ואמר לי שהוא מתגעגע לירון מאד,

שהוא רוצה שהוא עוד פעם ירים אותו גבוה כשהוא חוזר מהצבא,

ואני רק שתקתי וחיבקתי אותו ואמרתי שגם אני מתגעגעת - מאד.

אחרי כמה שעות התפזרנו, כמעט ערב,

עזרתי לאמא לאסוף את הכל ולהכניס לאוטו

היא עוד עמדה קצת ליד ירון וסידרה את הפרחים וניקתה

שלא יבואו אנשים מחר ושלא יהיה מסודר.

וחוץ מזה אני יודעת שהיא לא רוצה ללכת, כלפעם זה אותו דבר,

קשה לה להיפרד.

כשהגענו הביתה, הנחנו את הכל בכניסה למטבח,

עכשיו היא לא תיגע בזה עד אחרי יום העצמאות ככה זה – כל שנה.

היא נכנסה לחדר שלה והוציא את המגש הכסוף מהארון וניגבה אותו,

אח"כ לקחה את התמונה של ירון מהמזנון וניגבה גם אותה –

יש לה מן טקס כזה,

והיא הניחה את התמונה על המגש הכסוף, והדליקה נר לידה

ושוב היא אמרה לו "ירוני שלי בן יקר, אתה מגש הכסף...".

צפירה,

ובזווית העין שלי אני רואה את ירון, מוזג לעצמו עוד כוסית במטבח,

מה נסגר אני אומרת לו? והוא עונה לי... גם לי היה יום קשה אחותי,

אני מתגעגע,

יאללה תמזוג לי גם, אני לוחשת לו, ובוא נצא לשבת קצת בחוץ.....

וזה בדיוק כמו פעם... כשהייתי ילדה, העיניים שלו צוחקות, הוא מבסוט,

נותן לי עוד כמה רגעים של חסד, של נורמאליות,

לפני שהוא שוב נעלם לי....

משאיר לימונים ספוגים בעראק בתחתית הכוס

עד לפעם הבאה...

*********************

ירון הוא פרי דימיוני,

אבל אני בטוחה שיש הרבה פגישות כאלה,

של אחים והורים עם הבנים שנפלו,

שאוהבים עראק עם הרבה לימונים.

הסיפור הזה הוא לזכרם