סל הזכרונות שלנו

"מכל רגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו...."

ואוו, כמה רגעים יש לנו בזמן שלנו, כמעט אין סוף.

ואני כמו אני מסדרת אותם במגירות הזיכרון שלי,

ויש ימים כמו היום הזה שבהם אני פותחת את המגירות ושולפת אותם

לא בסדר שלהם, כי לפעמים הכי כיף זה פשוט לשלוף,

להיזכר בהם.

כמו הרגע הזה בנובמבר 1999,

ממש לפני סוף האלף הקודם

(זה מסגיר קצת את הגיל לא?)

שאמרת שזה לא קורה

והלב שלי אמר שזה עדין לא הסוף...

וארבע שנים אחרי זה בספבטמר 2003

ישבו שנינו נרגשים

וביד מקל עם שני פסים.

והנה הרגע הזה שהוא ממש ממש ממזמן,

ספטמבר 1999 אם נרצה להיות מדויקים

בקוסמוי בים,

שנינו יושבים, מדברים

ומאז אנחנו לא מפסיקים

ובינואר 2001 בלי שיחות מקדימות איחדנו כתובות,

ואני זוכרת את רחוב הרצל ביום שישי

שחיפשנו וילונות

ואיך לעשות בעצם מהדירה ששכרנו בית,

עם סלון ופינת אוכל וארונות.

והדירה הראשונה, והבית שבאה אחריה,

ואיך אנחנו בתוך זה גדלים, מתפתחים ומשתנים,

ולאורכה של הדרך היו עוד שני מקלות - וארבע פסים וורודים.

חופשות, וימים של שבת ושל חול,

רגעים של עצב והרבה רגעים של שמחה,

כוסות מלאות ביין, בירה (ולפעמים גם בדמעות...)

שאלות, התלבטויות, החלטות.

לפעמים ריבים על דברים שברומו של עולם,

ולפעמים ריבים של סתם.

לדעת לחבק, לסלוח, לזכור מה שצריך

(ואת מה שלא חשוב - פשוט לשכוח)

בכל רגע כזה לזכור שבסוף אנחנו הרי באותו הצד

שהפכנו כמעט להיות אחד.

"הרי ידענו גם ימים רבים של קושי

ומכל מכשול הפציע איזה יופי,

איזה קסם להקיץ כל בוקר לצידך,

כשבחוץ כל הטרוף, אני רוצה להיות איתך..."

19 שנים,

6935 ימים,

166,400 שעות,

עוד אלפים של רגעים וזכרונות.

ובתוכם אנחנו.